רשומות
יש אנשים שמשקיעים שנים רבות בלימודי ארכיאולוגיה כדי למצוא תגליות מעניינות בחפירות.
אני - אני פשוט פותחת את הארון של אמא שלי.
ובין ערימות מכנסי הקורדרוי משנות השבעים, השמלות הפרחוניות וחולצות העטלף של שנות השמונים והצבעים הזרחניים של שנות התשעים, אני מוצאת מדי פעם דברים לבישים.
ומדי פעם לא.
החפירה שלי הפעם הניבה שני ממצאים מענגים במיוחד. האחד: חצאית דמוית עור שאמא שלי קנתה לי כשהייתי בת 18 ולא לבשתי מעולם, והשני... טוב, את השני תצטרכו פשוט לראות במו עיניכם. ואני מקווה שאתם יושבים.
את החצאית המדוברת, באורך הברך ובצבע סגול חציל מהמם במיוחד, אני מתכוונת ללבוש עם חולצה מתוקה, מפוספסת ועם פפיון, מפול אנד בר, ועם הנעליים הכי מכאיבות בעולם, מגזית. טוב, אולי לא באמת עם הנעליים. אבל אם הן היו קצת פחות מכאיבות, זה היה שילוב מוצלח במיוחד. הבעיה היא ששום דבר לא נראה חינני במיוחד כשאני מדדה, בטח לא חצאית דמוית עור בסגול חציל.
וכעת, לממצא השני, שאמא שלי התעקשה בכל תוקף שאקח הביתה, למרות שאמרתי לה שזה עשוי לפרק את נישואיי, שמאז תחילת הבלוג הזה הפכו ממילא לשבריריים למדי.
אגאתה כריסטי, שהייתה נשואה לארכיאולוג, אמרה פעם שככל שהיא מזדקנת בעלה אוהב אותה יותר, כי היא הולכת ונהיית דומה למומיה. ובכן - הנה המומיה שלי, השלד בארונה של אמי, הפריט המבלבל ביותר שפגשתי אי פעם.
מדובר בזוג נעליים שאמא שלי, פעם, לפני כמה שנים, קנתה שניים כמותו: בורוד ובבז'. את שניהם היא דחפה לי לשקית. עד שהגעתי הביתה, העקב של הזוג הוורוד נפרד מהנעל, והותיר אותי להתמודד רק עם זוג אחד. לא לעתים קרובות אני ניצבת אובדת עצות כל כך מול פריט לבוש, אבל הנעליים האלה הכניעו אותי.
מחד, זו תועיבה אופנתית, פשע אמיתי, אבומינציה.
מאידך, הן נוחות עד גועל, ואחרי שעיניי הרגישות הסתגלו אליהן, התחלתי לראות איזה חן ערטילאי ומעודן.
אני מפרסמת, בחיל וברעדה, תמונה של המפגע הסביבתי. עד שאחליט מה לעשות איתן, הן יושבות כאן לידי, עדיין בשקית, מתחבאות מפני זעמו של אישי היקר. וכיוון שנחה עליי רוח נדיבות, אוסיף ואומר שאם מי מקוראותיי היא מידה 40 ומרגישה שחייה אינם חיים בלי הנעליים האלו - שתדבר עכשיו או תנצור לשונה לעד. אני מבטיחה לשקול מסירה.
אני - אני פשוט פותחת את הארון של אמא שלי.
ובין ערימות מכנסי הקורדרוי משנות השבעים, השמלות הפרחוניות וחולצות העטלף של שנות השמונים והצבעים הזרחניים של שנות התשעים, אני מוצאת מדי פעם דברים לבישים.
ומדי פעם לא.
החפירה שלי הפעם הניבה שני ממצאים מענגים במיוחד. האחד: חצאית דמוית עור שאמא שלי קנתה לי כשהייתי בת 18 ולא לבשתי מעולם, והשני... טוב, את השני תצטרכו פשוט לראות במו עיניכם. ואני מקווה שאתם יושבים.
את החצאית המדוברת, באורך הברך ובצבע סגול חציל מהמם במיוחד, אני מתכוונת ללבוש עם חולצה מתוקה, מפוספסת ועם פפיון, מפול אנד בר, ועם הנעליים הכי מכאיבות בעולם, מגזית. טוב, אולי לא באמת עם הנעליים. אבל אם הן היו קצת פחות מכאיבות, זה היה שילוב מוצלח במיוחד. הבעיה היא ששום דבר לא נראה חינני במיוחד כשאני מדדה, בטח לא חצאית דמוית עור בסגול חציל.
וכעת, לממצא השני, שאמא שלי התעקשה בכל תוקף שאקח הביתה, למרות שאמרתי לה שזה עשוי לפרק את נישואיי, שמאז תחילת הבלוג הזה הפכו ממילא לשבריריים למדי.
אגאתה כריסטי, שהייתה נשואה לארכיאולוג, אמרה פעם שככל שהיא מזדקנת בעלה אוהב אותה יותר, כי היא הולכת ונהיית דומה למומיה. ובכן - הנה המומיה שלי, השלד בארונה של אמי, הפריט המבלבל ביותר שפגשתי אי פעם.
מדובר בזוג נעליים שאמא שלי, פעם, לפני כמה שנים, קנתה שניים כמותו: בורוד ובבז'. את שניהם היא דחפה לי לשקית. עד שהגעתי הביתה, העקב של הזוג הוורוד נפרד מהנעל, והותיר אותי להתמודד רק עם זוג אחד. לא לעתים קרובות אני ניצבת אובדת עצות כל כך מול פריט לבוש, אבל הנעליים האלה הכניעו אותי.
מחד, זו תועיבה אופנתית, פשע אמיתי, אבומינציה.
מאידך, הן נוחות עד גועל, ואחרי שעיניי הרגישות הסתגלו אליהן, התחלתי לראות איזה חן ערטילאי ומעודן.
אני מפרסמת, בחיל וברעדה, תמונה של המפגע הסביבתי. עד שאחליט מה לעשות איתן, הן יושבות כאן לידי, עדיין בשקית, מתחבאות מפני זעמו של אישי היקר. וכיוון שנחה עליי רוח נדיבות, אוסיף ואומר שאם מי מקוראותיי היא מידה 40 ומרגישה שחייה אינם חיים בלי הנעליים האלו - שתדבר עכשיו או תנצור לשונה לעד. אני מבטיחה לשקול מסירה.
אבוי לנעליים.
השבמחקזה באמת שעטנז מזעזע. אני תוהה איזה חומר האדם שעיצב אותן לקח.
מצד שני, בטוח שאם אני אראה בחורה חתיכה הולכת בהן, זה בטוח ייראה אחרת, מסוג הדברים שאני אגיד עליהם "בחיים לא היה לי אומץ, אבל זה יפה מאוד".
חמודות דווקא. אולי עם משהו נורא נורא נורא סולידי?
השבמחקהיי,
השבמחקבדר"כ קוראת את הבלוג שלך ועכשיו סתם דפדפתי לרשומות קודמות ונפלתי על הפוסט הנ"ל.
זה מצחיק כי במבט של עכשיו, תחילת 2014, הנעליים האלה נראים כמו הדבר הכי עדכני שיש!
כי זה גם סירה, גם אוקספורד וגם ספורטיבי שמאוד הולך עכשיו.
ערבוב הטרנדים זה כבר עניין של טעם, ואני לא בטוחה עדיין מה עמדתי מהבחינה הזו, אבל יש לציין שבהינתן שהפוסט הזה ישן והנעליים עוד יותר(!) - אלה נעליים שהן פשוט יצירת מופת גאונית שהקדימה את זמנה. ואני רצינית. חופשי הייתי רואה את זה נמכר עכשיו באיזה אתר מפונפן ב400 ש"ח (או שווה ערך בדולרים..)