יום שלישי, 28 באוגוסט 2012

פעם הייתי

לאחר דילמות קיומיות אינסופיות והתייעצויות עם מוח הכוורת הפייסבוקי המבורך (איך אנשים קיבלו החלטות פעם, בלי ליידע חצי עולם שהם שוקלים ללכת לישון בשמונה ולא בתשע? מדהים כמה האנושות התקדמה) החלטתי להחיות את מה שהיה פעם התחלה של בלוג.
כיוון שאני לא טובה בהתחלות, וכיוון שאני לא בטוחה שההתחלה הזו תהיה יותר מהתחלה כי אני הו-כה-מגניבה-ועסוקה-להחריד (דרך מעודנת לומר שאני לא בטוחה כמה אוכל להתמיד) החלטתי להקל על עצמי ולפתוח בשאלון. שאותו אשאל. וגם אענה.

אז מי אני, בעצם?
אביגיל. תכף בת 31. נשואה, ואמא לשני ילדים. עובדת, לומדת, מגדלת, מתעצלת - ובזבזנית מקצועית.

למה בלוג?
כי אני, במהותי, לא מגדירה עצמי כאדם כותב. כמו כולם, אני אוהבת לקשקש במקלדת ומפעם לפעם נפלטת לי איזו שנינות שגורמת לי נחת אינסופית ליומיים לפחות, אבל למרות (ואולי בגלל) שאני חיה, נושמת ומתפרנסת מעיסוק בטקסט - אני לא רואה עצמי ככותבת. ועם השנים הגדרתי לעצמי גם את עולם הבלוגים והפורומים כ"לא כתיבה". נכון, זה עולם של מילים כתובות, אבל זו לא כתיבה במובן הרציני שמחייב כסת דיו, לילות אפלים, משברים נפשיים ומחלה אקזוטית (רצוי שחפת, זה הכי פוטוגני). אין בבלוגים שום דבר טראגי. זה סתם תקתוק במקלדת. יותר נוח לי עם זה.

וכי אני מתה על תגובות.

למה אופנה? 
כי אני אוהבת אסתטיקה. כי אני אוהבת את הגוף שלי. כי אני אוהבת לשאוב הנאה מפעולות יומיומיות שממילא חייבים לבצע, כמו להתלבש או לאכול, או לקחת את הילדים לפארק ב 45 מעלות בצל. טוב, תמחקו את החלק האחרון. אבל חוץ מעניין הפארק - אם כבר חייבים לעשות משהו - למה לא ליהנות?

ממתי אופנה?
כנראה שמתמיד. אבל אני לא יכולה לטעון שתמיד היה לי טעם מגובש (שלא לדבר על טעם בכלל). תמיד חיבבתי אסתטיקה, תמיד אהבתי לקנות, אבל ביליתי שנים ארוכות בלחשוב שהגוף שלי לא מוצלח, לא פרופורציונלי ולא ראוי להלבשה ובמקביל, כמה נוח, גם לא היה גרוש על התחת. בשנים האחרונות, עם הזקנה, למדתי לאהוב את הגוף, ולא מזיק שיש לי על הדרך גם בעל בהיי טק. אני אוהבת להסתכל על מה שאחרים לובשים. אני אוהבת לקרוא מגזיני אופנה. אני אוהבת בלוגי אופנה. ואני חושבת שאופנה זה חשוב.

למה זה חשוב?
כי ה"אני מאמין" שלי הוא שבגדים הם הרבה מעבר לפיסות בד שתפקידן לכסות חלקים אסטרטגיים ולשמור עלינו מהטמפרטורה. בינינו, באקלים שלנו, עירום הוא ממילא אופציה סבירה יותר אם חושבים במונחים של השרדות והברירה הטבעית.
בעיניי, בגדים הם כרטיס הביקור שלי מול העולם. הם חלק מהרושם הראשוני שאני מפזרת סביבי. הם אמירה. הבגדים שלי אומרים לאנשים אחרים: "שלום. אני כאן. וזה מי שאני, או מי שאני רוצה להיות." כי לטעון שלבוש זה לא חשוב, שזה רק חיצוני, שזה שטחי - פירושו להתעלם מהעובדה שהלבוש שלנו מושפע רובו ככולו מגורמים פנימיים כמו טעם, העדפות אישיות של צבעים וטקסטורות, הפנמה או דחייה של ערכים סביבתיים וחברתיים מסוימים, קבלה או זלזול במוסכמות חברתיות ובנורמות. במילים אחרות, אנחנו מתלבשים את עצמנו ואת החברה שסביבנו, בין אם אנחנו חושבים כך ובין אם לא. הבחירה ללבוש ג'ינס ישן לראיון עבודה אומרת עלינו לא פחות מהבחירה ללבוש שמלה של פראדה, או מהבחירה בחליפת מכנסיים קלאסית. וכל בחירה היא, במידה כזו או אחרת, בחירה שמשקפת את העצמי שלנו ואת מערכת היחסים בינו לבין הסביבה.
וכמובן, כי זה כייף. ממש ממש כייף.

מי המעצבים האהובים עלי? איפה אני אוהבת לקנות? 
אני אוהבת מאוד את קייט ספייד, בטסי ג'ונסון ולנווין. אני אוהבת את רונן חן, את נעמה בצלאל, את אווה מנדלבאום ואת טל בק. הייתי הורגת בשביל להיות מסוגלת לקנות אצל אגלי דאקלינג. אני מתה על הנעליים של שופרא ומסוגלת לבלות שעות באתר של ליבלינג. אני מפנטזת על מגפיים של נטלי ותמר, על ארון מלא בגדים של פרנצ' קונקשן ועל גיפט קארד בלתי מוגבל לעמנואל. לאחרונה גיליתי את אסף פלג. אני מתה על רזילי. אני אוהבת בוטיקים וחנויות מעצבים יקרות להחריד, אבל אני גם יכולה להתפרע בשמחה בקסטרו ולפעמים אפילו בגולף. אני אוהבת את התכשיטים של קרן וולף. אני מחבבת את אסוס למרות שיותר מחצי מהקניות שלי שם הן כשלון חרוץ. אני אוהבת לקנות בערך בכל מקום שבו יניחו אותי ויתנו לי כרטיס אשראי, ואיפה שלא אמצא משהו בשביל עצמי - אמצא הרים של בגדים חדשים בשביל הילדים.
אני מאוד אקלקטית (כלומר: מכורה לשופינג).

מה אני מתכוונת לעשות פה?
בערך הכל. לדבר על מה לבשתי, על מה שאלבש, על מה שהייתי רוצה ללבוש ועל מה שלא הייתי לובשת אפילו אם משטרת האופנה הייתה מתייצבת בארון שלי ומנפנפת באקדח בעיצוב שאנל מולי. לחלוק סיילים שווים, להתלונן על מחירים מופרכים, לערוך רשימות חשקים אינסופיות ובעיקר - ליהנות.

מתי אני מתכוונת להתחיל?
עכשיו. ממש ממש עכשיו.