חפשו אותי

אני לא חובבת חגים.
אני לא מתחברת בקלות לכל הקונספט הזה של אנשים שבמקרה קשורים באופן גנטי זה לזה, שמתאספים במועדים שרירותיים ומעמידים פנים שהכל בסדר למרות שצד ימין של השולחן לא דיבר עם צד שמאל של השולחן מזה שנים, וצד שמאל של השולחן אומר לצד ימין רק דברים שלא יפה לכתוב בבלוג.
הבינג סד דאת, את פורים אני דווקא די מחבבת.
במקום עבודתי נוהגים להתחפש, ומדי שנה אני מחפשת לי תחפושת שאני יכולה לשלוף בנוחות מארוני. הסיבה לזה היא לא כלכלית (אם כי היא צריכה להיות) אלא פרקטית: יש אנשים שאוהבים להתחפש כי זה מגניב. כי הם רוצים להיות מישהו אחר. כי הם נהנים להצחיק. אני? אני רוצה מהתחפושות שלי מה שאני רוצה מהבגדים שלי באופן כללי: שתגרום לי להיראות יפה.
השנה, או ליתר דיוק אתמול, הודעתי לבעלי שבנוסף למסיבות של הגנים והעבודה אני חושבת שאנחנו צריכים לערוך בביתינו מסיבת פורים ביום שישי. עם תחפושות. זה יכול היה לעבור בשקט, אבל אז בעלי הסכים.
וגיליתי שאני צריכה תחפושת.

אז הנה לפניכן כמה אפשרויות מארוני הפרטי, שתוכלו לשחזר בהצלחה בארונכן, אגב שאתן מפגינות חסכנות מדהימה וחסרת פשרות (או משהו כזה). שתיים מהן ישנות, את השאר יצרתי במו ידיי וארוני ממש הערב.

1. לפני כעשר שנים, כשעבדתי בחנות ספרים, התחפשנו כל הצוות לקוסם מארץ עוץ. במקרההההההההה הייתה לי שמלה בצבע תכלת. במקרההההההה קניתי סינר לבן קטן. ובמקרההההההה היה לי שיער מספיק ארוך לצמות, נעלי בובה אדומות וגרביים בטורקיז. ככה במקרה יצא שהייתי דורותי. ועד היום אני די מרוצה מזה.

2. בשנה שעברה התחפשתי בנוחות רבה, בסיוע חולצה מתמנון, מכנסיים מאסוס ומשקפיים מהפיראט האדום - לאיפה אפי. אמנם מצאו אותי ממש בקלות, אבל זה עדיין היה משמח.

3. אני לא מועמדת טבעית לגלם בלרינה. אני מבלה את רוב זמני על פני כדור הארץ בליפול, להחבט, להחבל ולהפצע. יש שטוענים שאני לא היצור החינני ביותר שהתהלך כאן. ועם זאת, החצאית היפה הזו מאסוס דרשה שאחפש אותה, אז בציוות עם חולצה-עם-מחשוף-מטורף-שאני-לא-לובשת-כי-זה-מביך-אותי, וקוקו גבוה באופן בלתי סביר, יצאתי לפזז. אני די בטוחה שיהיה לי סימן כחול יפה מחר בבוקר מהמפגש הבלתי צפוי עם שולחן הסלון (מי שם אותו שם?!?!) אבל, כאמור, שמחה וצהלה.

4. כלה. כל כך נהניתי מהפעם הקודמת - למה לא שוב? (בעיקר אם חוסכים לי את הקטע של לעבור קודם ברבנות ולהתגרש, ואז למצוא עוד חתן, ואז להוציא הון עתק. בקיצור, פעם אחת הספיקה, אבל אני מוכנה שוב בכאילו.) השמלה מקסטרו, ועל תקן הינומה - צעיף מזארה. הזר הוא יצירה מקסימה שהכינה בתי (בת 3.5. וכמובן שלצורך העניין, כמו מריה, אני עדיין בתולה) בגן.

5. מישהי-ממד-מן. אומרים שהכי טוב להיות עצמך אלא אם כן אתה יכול להיות חד קרן. ואז עדיף להיות חד קרן. אני טוענת שהכי טוב להיות עצמך - אבל בשנות החמישים. אפילו יותר שווה מחד קרן.

השמלה היא של אמילי אנד פין, דרך אסוס, והנעליים המושלמות הן של קאפל אוף.

6. ואם אי אפשר בשנות החמישים - תהיי עצמך בשנות העשרים.

השמלה מזארה. היא כל כך לא מחמיאה לי שזה סוג של עלבון אישי. מזל שיש את פורים.

חג שמח, מהנה, יפה ומחמיא!