רשומות
כל שנה כשיוני מתקרב, תחושה גופנית מוזרה מחלחלת ועוטפת אותי: זוהי הזיעה. ולא סתם זיעה: זיעתם של מוכרי הספרים.
כל השנה אני מאחורי הקלעים. אני די אוהבת להיות מאחורי הקלעים. אני מרגישה שיש משהו מלהיב ומסקרן בלהבין איך עובדת המכונה - לא סתם לראות את התוצר הגמור אלא להבין באמת, לעומק, את כל השלבים שהוא עובר. להכיר כל גלגל שיניים וכל רצועה ולהבין את תפקידם, לראות איך כל התהליכים האלה מתגבשים לכדי משהו, ובמקרה שלי: לכדי ספר.
אבל פעם בשנה אני יוצאת ברצון ובשמחה ממקומי מאחורי הקלעים ומגיעה לכיכר כדי לפגוש את הקהל ולזכור שבצד השני יושבים אנשים ומחכים בזמן שאנחנו מזיזים ידיות ומושכים בכבלים ומחברים אותיות למילים ולמשפטים ולפסקאות ולספרים. זו חוויה טובה, מהנה ואף מגבשת, אבל היא עוד משהו בנוסף לכל אלה: מיוזעת. אבל ממש. ממש. מיוזעת. כה מיוזעת שמדי שנה בתמונות שלי משבוע הספר אני נראית כאילו עוד רגע פרצופי נוזל על השמלה שלי. כה מיוזעת שכשאני פוגשת אנשים מוכרים ואהובים אנחנו מתחבקים כמו בריקוד סלואו של כיתה ו', במרחק של יד מתוחה היטב ומרפקים נעולים. כה מיוזעת שאתמול כשהלכתי לשבוע הספר קיללתי את הדביל שחשב שזה רעיון נהדר לערוך אותו ביוני הלוהט והבוקר כשנשקלתי גיליתי שמרוב אובדן נוזלים ירדתי קילו וכעת אני חושבת שבשנה הבאה כדאי שנעשה את שבוע הספר באוגוסט.
בקיצור, שבוע הספר מצריך ממני מלתחה ספציפית: מחד, מאווררת ככל שניתן. כמה שפחות שכבות בד, כמה שיותר כותנה, וכמה שפחות נטייה להדבק לגוף. שרוולים אסורים בתכלית האיסור, ועל הנעליים להיות מאווררות ושטוחות. מאידך אני רוצה להיראות ייצוגית עד כמה שיכול אדם להיראות ייצוגי כשהוא מזיע כמו כורה פחם ושוקל לזרוק את עצמו למזרקה בכיכר רבין - לא לגמרי ברור אם כדי להתרענן או כדי למות מבקטריה נדירה כלשהי.
אז אם אתם במקרה מגיעים לכיכר השנה, קיבצתי כמה המלצות על בגדים, וגם על ספרים:
1. שמלת כיסים ורודה, קסטרו.
אני חשה ששמה אומר הכל: היא שמלה, היא ורודה ויש לה כיסים. בגדול אני רוצה לבלות איתה את שארית חיי.
2. שמלת פסים עם פרנזים, נקסט.
היה שווה לכלול אותה ברשימה רק כדי להגיד לעצמי בקול רם "פרנזים". בכל מקרה, היא מפוספסת ועליזה וכותנתית, והיא עושה מצב רוח טוב. ומצב רוח טוב זה טוב למכירות.
3. שמלת סוזן של סטלה ולורי, רזילי.
כן, היא עולה כמו כליה, אבל בואו. המדובר בשבוע הספר וממילא באנו לבזבז המון כסף. מה זה עוד שמלה?
מדובר בכליל השלמות, בד קליל ונעים וגזרה סופר מחמיאה ששרדה איתי עליות וירידות (במשקל) לאורך השנים ושכל פעם שאני לובשת אותה אני מרגישה אושר אמיתי מהו. חוץ מזה, שמעתי שהטכנולוגיה בדיאליזה משתפרת מיום ליום.
4. שמלת קשירה של מנגו, אסוס.
כן, עוד שמלת פסים. אלה המדים הרשמיים של שבוע הספר, אם שואלים אותי, והפסים מטשטשים היטב את הזיעה.
5. שמלת חולצה של Numph, סטורי.
קלילה, נעימה ובעלת צבע עמיד מאוד לכתמים (ניסיתי, האמינו לי).
ומה נקרא? לרוע מזלי אני עובדת עם אנשים ממש ממש (ממש) מוכשרים. זו חוויה מעשירה, מקסימה, מעוררת אינטלקטואלית ומסרסת ברמות שאין לי את היכולת לתאר (וגם לו הייתה לי, הייתי מפחדת לנסות). במסגרת זו, קראתי השנה שלושה ספרי מקור, שניים מהם ספרי ביכורים, שלא סייעו להחלמתה של לסתי הפרוקה שכל הזמן נפלה לרצפה. אז הנה, למה שרק אני אהנה?
1. הטוב בשקרים/ נועה לם
ספר ביכורים יפהפה, קול רענן ומעניין בספרות העברית העכשווית ששואב מהקלאסיקה וצועד איתה קדימה. לא מדובר בעוד קלילון תל אביבי אלא בספרות מעמיקה שמנסה להתחקות אחרי משהו חמקמק הרבה יותר: אחרי מהות.
ד"ר מנחם ברנשטיין הוא גינקולוג, מומחה להפלות. משפט אחד שאישה אחת זורקת לעברו מטלטל אותו ומכניס אותו למערבולת שבה הוא מנסה להתחקות אחר צעדיו ולהבין מה בחייו עד כה היה שקר ומה אמת - ואם יש בכלל הבדל בין השנים.
2. אקווריום/ יערה שחורי
שתי אחיות חירשות, שני דגים בתוך אקווריום. אבל האם העולם משקיף עליהן, או שהן משקיפות עליו?
מארג של דמויות, דימויים ומשלב לשוני שמתרקמים לכדי יצירה יפהפיה שמסופרת בזהירות, תוך שליטה מפתיעה ומעוררת השתאות של המחברת במילותיה: כל מה שנדמה לקורא שהוא יודע, עדיף שישכח מזה.
3. צעקה הפוכה/ סלין אסייג
רומן הביכורים של אסייג (ספרה השני, "פרקי מכונות", יצא בימים אלו ממש) מביא סיפור ילדות, בקול של ילדות. אבל זוהי ילדות, ולא התיילדות: קול אותנטי, אמין ובעל הדהוד מוכר, שגם מי שילדותו הייתה רחוקה שנות אור מילדותה של המספרת יוכל לזהות בו בכל זאת את עצמו. אמיר גוטפרוינד אמר פעם (טוב, יותר מפעם אחת) בהרצאותיו שהוא אוהב מאוד את "אהבתה של תרזה דימון" בגלל שירת הזמיר:
"מול חלונך וגם מול חלוני
בלילה שר אותו זמיר עצמו" שירת הזמיר הייתה, בעיניו, מהותה של הספרות: היכולת להביא את הזמיר של הכותב לשיר עבור הקורא. ואסייג מצליחה בזה היטב: מסתבר שהילד הפנימי של כולנו נשמע, בסופו של דבר, דומה לזה של אחרים, בתנאי שהם מוכשרים מספיק.
חג שמח לכולן, נתראה אחרי שבוע"ס (או במהלכו, אם אתן במקרה מגיעות לכיכר!)
כל השנה אני מאחורי הקלעים. אני די אוהבת להיות מאחורי הקלעים. אני מרגישה שיש משהו מלהיב ומסקרן בלהבין איך עובדת המכונה - לא סתם לראות את התוצר הגמור אלא להבין באמת, לעומק, את כל השלבים שהוא עובר. להכיר כל גלגל שיניים וכל רצועה ולהבין את תפקידם, לראות איך כל התהליכים האלה מתגבשים לכדי משהו, ובמקרה שלי: לכדי ספר.
אבל פעם בשנה אני יוצאת ברצון ובשמחה ממקומי מאחורי הקלעים ומגיעה לכיכר כדי לפגוש את הקהל ולזכור שבצד השני יושבים אנשים ומחכים בזמן שאנחנו מזיזים ידיות ומושכים בכבלים ומחברים אותיות למילים ולמשפטים ולפסקאות ולספרים. זו חוויה טובה, מהנה ואף מגבשת, אבל היא עוד משהו בנוסף לכל אלה: מיוזעת. אבל ממש. ממש. מיוזעת. כה מיוזעת שמדי שנה בתמונות שלי משבוע הספר אני נראית כאילו עוד רגע פרצופי נוזל על השמלה שלי. כה מיוזעת שכשאני פוגשת אנשים מוכרים ואהובים אנחנו מתחבקים כמו בריקוד סלואו של כיתה ו', במרחק של יד מתוחה היטב ומרפקים נעולים. כה מיוזעת שאתמול כשהלכתי לשבוע הספר קיללתי את הדביל שחשב שזה רעיון נהדר לערוך אותו ביוני הלוהט והבוקר כשנשקלתי גיליתי שמרוב אובדן נוזלים ירדתי קילו וכעת אני חושבת שבשנה הבאה כדאי שנעשה את שבוע הספר באוגוסט.
בקיצור, שבוע הספר מצריך ממני מלתחה ספציפית: מחד, מאווררת ככל שניתן. כמה שפחות שכבות בד, כמה שיותר כותנה, וכמה שפחות נטייה להדבק לגוף. שרוולים אסורים בתכלית האיסור, ועל הנעליים להיות מאווררות ושטוחות. מאידך אני רוצה להיראות ייצוגית עד כמה שיכול אדם להיראות ייצוגי כשהוא מזיע כמו כורה פחם ושוקל לזרוק את עצמו למזרקה בכיכר רבין - לא לגמרי ברור אם כדי להתרענן או כדי למות מבקטריה נדירה כלשהי.
אז אם אתם במקרה מגיעים לכיכר השנה, קיבצתי כמה המלצות על בגדים, וגם על ספרים:
1. שמלת כיסים ורודה, קסטרו.
אני חשה ששמה אומר הכל: היא שמלה, היא ורודה ויש לה כיסים. בגדול אני רוצה לבלות איתה את שארית חיי.
2. שמלת פסים עם פרנזים, נקסט.
היה שווה לכלול אותה ברשימה רק כדי להגיד לעצמי בקול רם "פרנזים". בכל מקרה, היא מפוספסת ועליזה וכותנתית, והיא עושה מצב רוח טוב. ומצב רוח טוב זה טוב למכירות.
3. שמלת סוזן של סטלה ולורי, רזילי.
כן, היא עולה כמו כליה, אבל בואו. המדובר בשבוע הספר וממילא באנו לבזבז המון כסף. מה זה עוד שמלה?
מדובר בכליל השלמות, בד קליל ונעים וגזרה סופר מחמיאה ששרדה איתי עליות וירידות (במשקל) לאורך השנים ושכל פעם שאני לובשת אותה אני מרגישה אושר אמיתי מהו. חוץ מזה, שמעתי שהטכנולוגיה בדיאליזה משתפרת מיום ליום.
4. שמלת קשירה של מנגו, אסוס.
כן, עוד שמלת פסים. אלה המדים הרשמיים של שבוע הספר, אם שואלים אותי, והפסים מטשטשים היטב את הזיעה.
קלילה, נעימה ובעלת צבע עמיד מאוד לכתמים (ניסיתי, האמינו לי).
ומה נקרא? לרוע מזלי אני עובדת עם אנשים ממש ממש (ממש) מוכשרים. זו חוויה מעשירה, מקסימה, מעוררת אינטלקטואלית ומסרסת ברמות שאין לי את היכולת לתאר (וגם לו הייתה לי, הייתי מפחדת לנסות). במסגרת זו, קראתי השנה שלושה ספרי מקור, שניים מהם ספרי ביכורים, שלא סייעו להחלמתה של לסתי הפרוקה שכל הזמן נפלה לרצפה. אז הנה, למה שרק אני אהנה?
1. הטוב בשקרים/ נועה לם
ספר ביכורים יפהפה, קול רענן ומעניין בספרות העברית העכשווית ששואב מהקלאסיקה וצועד איתה קדימה. לא מדובר בעוד קלילון תל אביבי אלא בספרות מעמיקה שמנסה להתחקות אחרי משהו חמקמק הרבה יותר: אחרי מהות.
ד"ר מנחם ברנשטיין הוא גינקולוג, מומחה להפלות. משפט אחד שאישה אחת זורקת לעברו מטלטל אותו ומכניס אותו למערבולת שבה הוא מנסה להתחקות אחר צעדיו ולהבין מה בחייו עד כה היה שקר ומה אמת - ואם יש בכלל הבדל בין השנים.
2. אקווריום/ יערה שחורי
שתי אחיות חירשות, שני דגים בתוך אקווריום. אבל האם העולם משקיף עליהן, או שהן משקיפות עליו?
מארג של דמויות, דימויים ומשלב לשוני שמתרקמים לכדי יצירה יפהפיה שמסופרת בזהירות, תוך שליטה מפתיעה ומעוררת השתאות של המחברת במילותיה: כל מה שנדמה לקורא שהוא יודע, עדיף שישכח מזה.
3. צעקה הפוכה/ סלין אסייג
רומן הביכורים של אסייג (ספרה השני, "פרקי מכונות", יצא בימים אלו ממש) מביא סיפור ילדות, בקול של ילדות. אבל זוהי ילדות, ולא התיילדות: קול אותנטי, אמין ובעל הדהוד מוכר, שגם מי שילדותו הייתה רחוקה שנות אור מילדותה של המספרת יוכל לזהות בו בכל זאת את עצמו. אמיר גוטפרוינד אמר פעם (טוב, יותר מפעם אחת) בהרצאותיו שהוא אוהב מאוד את "אהבתה של תרזה דימון" בגלל שירת הזמיר:
"מול חלונך וגם מול חלוני
בלילה שר אותו זמיר עצמו" שירת הזמיר הייתה, בעיניו, מהותה של הספרות: היכולת להביא את הזמיר של הכותב לשיר עבור הקורא. ואסייג מצליחה בזה היטב: מסתבר שהילד הפנימי של כולנו נשמע, בסופו של דבר, דומה לזה של אחרים, בתנאי שהם מוכשרים מספיק.
חג שמח לכולן, נתראה אחרי שבוע"ס (או במהלכו, אם אתן במקרה מגיעות לכיכר!)
